הבל הבלים ודיו – חלק א'

• מאמרים
• גלריה
• סירטונים

 

פגישתנו הראשונה עם ק.א. התקיימה בירושלים, בביתה של פסיכולוגית יונגאנית הלומדת קבלה באוניברסיטה בזמנה החופשי.

 קרוב משפחה שלי סיפר לה על התעניינותי בתחום ולפני כשבועיים התקשרה ושאלה אם ארצה להצטרף לקבוצת לימוד ועניתי בחיוב.

נקבע היום וכשהגעתי לביתה באחור קל, כעשרה אנשים כבר ישבו בסלון, בחלקם אקדמאים ורבם מעל גיל 50. היוזמה לארגן קבוצת לימוד בהנחייתו של ק.א. הצליחה וכשהתיישבתי נסבה השיחה על ברור רצונותיו וצפיותיו של כל אחד מתכן המפגשים הצפויים לנו.

ק.א. רצה להכיר אותנו. מהיותו מומחה עולמי בתחומו לא האמנו שיסכים ללמדנו כלל, אך הוא נאות וכעת ישב נינוח, דיבר בקול רגשני ובתוך דקות כבר הפליג אל מעמקי תורת הסוד היהודי החל מחורבן בית שני, בהמשך לעבר המיסטיקה היהודית המתחדשת בימי הביניים בספרד ואחר כך באשכנז על חסידיה, צדיקיה, גיבורי ספרות, דמויות בעלות סגולה ואז תמה על ריחוק תורת הסוד מהעולם היהודי דתי.

חשתי באווירת התעלות מיוחדת, בסלון היה שקט מוחלט ורק ק.א. דיבר בקול רך ורגשני אל אנשים קשובים וקפואים במקומם.

באופן כללי פשוט רצו לשמוע אותו מדבר לפי בחירתו על כל נושא שיחליט. זה אולי טיבה של הקבלה… ולפיכך טיבם של תלמידיה. אפשר להתיישב על 3 שורות ולדבר בהן 3 חדשים ויותר. העניין החשוב הוא, כיצד קוראים כתב יד, כיצד מפרשים טקסט, כך השתמע מדבריו.

 חלקנו הגענו לפגישה עם תכנית לימודים ברורה, ברב טיפשות, כך נכון לגבי. רציתי שנקרא ונדון ברעיונות מספריו של המקובל א.א.

לאחר מחקר עצמאי בכתביו, אמנם הרחק מהאקדמיה והרחק מספרים רבים וחשובים, נתגבשו במוחי הבנות מסוימות ושאלות ספציפיות וכעת, מהר מאד התברר שהגעתי עם רעיונות שגויים לגבי האופן בו יתנהלו המפגשים ולגבי התכנים. דרושות הקדמות, אמר ק.א., שום ספר אינו נגיש כפי שאני מדמיינת. מדבריו השתמע שגם אם קראתי את ספרי א.א. הדבר לא אומר בהכרח שהבנתי.

בנוסף הסתבר שהעניין כלל לא פשוט. היכן מתחילים. ספרי א.א. אינם מסודרים לפי סדר דידקטי, אין ספר ידוע כמתאים למתחילים, כולם כתובים באותה רמה ובכדי להבינם דרוש ידע נרחב, הכרת הטרמינולוגיה, מונחי יסוד, עקרונות, שלא לדבר על ידיעת מקרא וספרות תלמודית הלכתית משנתית וספריה שלמה של כל קודמיו משרשרת הקבלה לדורותיה.

בעצמנו, חברי הקבוצה, לא ידענו מי מאתנו יודע מה.

בעבר, כבר קרה שהצטרפתי לקבוצת צוללנים. אלו היו שטים ביכטה עד אמצע הים, שם עוגנים ונעלמים למעמקים של 30 מטרים ויותר. לרב הייתי נשארת על הסיפון, מפחד המים הקרים ומפחד המראות הפראיים שיתגלו במים על כל מבניו הקסומים ודייריו יפי הסנפיר והצבע. לעיתים הייתי שוחה סביב הסירה עם סנורקל ולעיתים נדירות, ירדתי לעומק 2 – 3 מטרים ברודפי אחר דג נפוליאון שהואיל בטובו להתעלות כמעט עד מפלס פני הים, בכדי להביט מקרוב בעיני הענק שלו על פרופלור הסירה ודמויי האדם השטים סביבה.

עם הזמן למדתי להסתפק במה שראיתי ולא ללחוץ על עצמי להישגי ידע עמוק. אך תחושת הפחד ליוותה אותי כל חיי, פחד ממים עמוקים. למרות שהחומר עצמו נעים וטוב למילוי אמבט או שתייה ובעיקר לניקיון, אני מעדיפה כמויות קטנות. במסורה. מלבד כמובן להשקיית גינה או שטיפת המשטח המרוצף 

לרב מעט הוא יותר, מעט מאד אפילו הרבה יותר, ובכלל בכדי להבין מה המקור אפשר להסתפק בפחות מטיפה. הכמות אינה משנה, מה שחשוב הוא העיקרון או השיטה, כל שצריך הוא "אטום", כמשל, כל בעיה שהיא, כל נושא, הכמות אולי לא קובעת, הגישה כן.

ניסיתי להירגע זמן רב, התחוור לי שאינני מקשיבה. ראשי היה מוצף ברעשים מהמולת האוטוסטראדה ומנתיביה המפותלים של ירושלים. בנוסף חשתי בושה מכך שהגעתי באחור, הרגל כרוני הרובץ עלי כחטוטרת, מנהג ילדותי שאמצתי מכורח המציאות בה חייבת הייתי להספיק הרבה לפני שיצאתי מהבית, להשאיר נקי, להקפיד על לבוש הולם וזר פרחים וכו

לפתע חששתי – שכל רעיונותיי שווים פרוטה שחוקה. אפס מוחלט, חלפה בי המחשבה שאולי אני קרבן אשמה (מומצאת או אמיתית) למודת תבוסות, מצולקת, עם תסביך נפוליאון, מח קטן עם אמביציות גדולות, הישגים אדירים של משוגע על כל הראש, כנהוג לומר.

כל שידעתי עד כה לגבי הקבלה עמד במבחן, הקבלה אינה גימטרייה, אינה גוף, לא צורה ולא כלום, מחשבות חלפו במחי

הקבלה היא רוח השפה, הקבלה היא קול     והמשיחיות היא המצפון, הצליל המיוחד של רוח העם

תמונה חדשה הבזיקה, ולרגע קט, לכאורה, הכול נראה ברור, רחוק אך ברור

משיחיות מבחינתו של ק.א. היא תחום בלתי מושג. בהקשר הרחב אין לי שום מסקנה ממה שהתרחש במהלך ההיסטוריה היהודית. שמעתי וקראתי ותחושתי היא שאין לי סיכוי להבין דבר ממה שהתרחש או מדוע התרחש כפי שהתרחש ובוודאי שלא מעניין אותי לברר מי מהמקובלים ודומיהם, הושפע ממי וכמה, ומי לקח את הרעיון ממי ומתי, וככלל אבדתי עניין בעברם של אנשים אחרים. אך מאותו רגע בו איבדתי עניין, כל ששמעתי היה אך ורק סיפורים אישיים. עייפתי וצמאתי למשהו אמיתי וקבוע

ידעתי שאני אמורה להעלם לגמרי, אם אני רוצה להקשיב. אם לא ארפה מרצוני לזכור כל דקה מדוע יצאתי מהבית, לא אבין דבר ממה שנאמר. רעש גדול בראשי המולה ומתוכה נשמע קולו הרגוע והרגשני של ק.א. מדבר על המשיחיות כהד מתמשך מהעבר, ועל התפילה.   קולו הגיע מרובד רגשי עליון ביותר, זמן רב לא שמעתי צליל כה טהור, הוא סיפר היסטוריה מתוך אכפתיות אישית והשתתפות עמוקה ואמיתית בצערו של אלהים, של העם היהודי. לרגע נדמה שהוא חי את המציאות ההיסטורית מביט על התמונה הגדולה ממרחק שנות אור, נדמה שהאמין בתכנית אלהית מקורית, הבין את החזון הנפילה והגאולה, קשה היה לנחש מה הוא איננו יודע 

חשתי לפתע שק.א. אינו רק פרופסור מלומד אלא בעל תכונות משיחיות, אולי הוא באמת מקובל, הופתעתי.

אם ניתן להשוות את תגובתי למשל מוכר הייתי אומרת שבלמתי את פי כמו אותו דג נפוליאון. נפקחו עיני ובהיתי בחברים היושבים מולי.

חייכתי כאוויל, הייתה זו האפשרות היחידה מבחינתי לשרוד את הרגע. תמול שלשם צוטט ק.א. בעיתון כאומר שאין לאף אחד מושג ברור לגבי מה זאת קבלה, מלבד כנראה למקובל טלוויזיוני שגם בעיני נתפס כסהרורי מקובל בעיני עצמו, המפטפט נונסטופ בערוץ טלוויזיה פרטי

קפאתי במקומי, מדי פעם התיישרתי אך חשתי כרובוט, שיחקתי במשקפי וניסיתי לשמור על ארשת פנים של מאזינה בריכוז, כמעט ויצאתי מדעתי. אינני רגילה לשבת ללא תנועה זמן כה רב, אך לא זזתי אינץ מכיוון שאף אחד מולי לא העיז ולו להניד עפעף.

אעצור את שטף הדברים, בכדי להזכיר לעצמי כמה דברים שהיו המניפסט האישי עד אותו מפגש.

אני מעוניינת להתפתח בדרכי ולפי בחירתי. לפתח רצון ולהיות אדון לעצמי. לדעת מי אני כאן ועכשיו. דקה לפני שיצאתי מהבית ושעה לפני המפגש בירושלים, עמדתי מול תמונת עולם אותה אני מציירת וכפי שמתגלה לי כבר שנים, אך להיכנס לתמונת עולם של אחרים, מחווה כזו עוד לא העזתי לממש. לרב הסתפקתי בגינוני כבוד, לפחות על פני השטח הקפדתי על גינוני התחשבות חיצונית ומזה זמן שעולמי התהפך על פניו ואיני יודעת מה אמת ומה שקר לגבי יחסי אנוש, מהו בדיוק רגש אהבה, אמפטיה, הכל נדרש להגדרה חדשה. מהרבה בחינות אימצתי את אלוהי ההיגיון והגעתי להבנה עם אלהי הרגש שאין לי שום דרישה הגיונית ממנו. כנ"ל חתמתי עם אלהי השכל שאין לי כל צפייה למחווה רגשית, ובין שניהם אני מותירה לרגש את העמדת הפנים, ומדוע כל זאת כך

מכיוון שגם אני, כמה בנאלי, גורשתי מגן עדן, ברגש רב הועפתי החוצה.

גרש, שגר, רגש…לפתע מתברר שחילופי אותיות יכולים לשלוח חבל הצלה

הרגש גרש אותי מעל פניו, אין זו פראזה. אני משוכנעת ומודה שחוויתי גרוש רגשי מגן עדן, הגם שמאז אני מתדפקת על השער ובעבר אף קרה שנותרתי בחצר אמנם מחוץ לדלת, אך הגורל לא האיר פניו ומצבי החמיר וכך גם מהחצר גרש גרשתי, ישבתי כשגריר ליד השער ולבסוף קמתי ומצאתי לי אלהים אחרים, אלהי השכל הטהור. בו ברגע הבנתי שעד אז האמנתי באלהים הלא נכון.

לנוכח החוויה המיוחדת, דעכה תמונת העולם והחלה להצטייר בדמיוני תנועה חדשה, גל היסטורי שנמתח אלפי שנים ומתגבר באלף האחרון בעיקר בימי הביניים ושוב עם המהפכה התעשייתית, גל משיחיות יהודית, עליות יחידים לשחקים וירידות המוניות למחתרת, הכול תלוי בסביבה ההיסטורית ובאווירה החברתית, האם מדובר בתור הזהב, בו חפש ביטוי ויצירה או בימי שלטון פחד ואימה, כך או אחרת העובדה הפשוטה היא שהמשיחיות לא פסחה על העולם, למרות שהעולם בהחלט התחדש ואפילו במהלך ימי. המשיחיות היא תוצאה של מאמצים על אנושיים לאורך הדורות והיא מוחזקת על ידי בעלי סגולה, נישאת על כתפי חסידים, צדיקים, נביאים או חכמים. אלו יחידי סגולה שהווייתם הייתה כה מושלמת עד שנתגלו להם עולמות עליונים על דריהם המלאכים,

אך סיפורים כאלו כבר אינם נשמעים תקופה ארוכה. 

צא וראה בימים אלו ממש, מה נותר מהמשיחיות

 ערימת חצץ זנוחה. במקרה הטוב משמשת זו תחמושת כנגד רועי צאן ערבים בגדה, זה השימוש הנפוץ בימנו באבני תורת האהבה.

תורה דומה כבר באה לביטוי בעבר, מה לא נעשה בשם אל האהבה, אהבה הניבה שנאה.

גם הקבלה נטחנה עד דק, הדפים מתפוררים מעצמם, וכל אחד מקבל פירור, אך הפירור לא ישנה אותו כהוא זה. אלא אם כן ידע הרעב ללחם כמוני או כמו אלו היושבים מולי, להשתמש במשל המים ולהפיק מאותו פירור עולם שלם.

חווינו כמטפורה, וכאן אנסה להבין מדוע השתמשתי בה בכלל, טבילה ראשונה, ק.א. שפך על ראשנו דלי מים חיים, מי קדושה, מעולמות עליונים השייכים לכלל העם היהודי, רכוש הכלל- עיזבון. אנסה לתקן את המשפט הראשון בכדי להימנע מהצקות מיותרות ואדייק, אין צורך במטפורה או בבניית תפאורה מילולית כלל, בפירוש חד משמעי עמדנו על יד ההר והאזנו לאוושת הרוח הסובבת אותו, קול אנושי המסובב אלפיים שנות היסטוריה בשעתיים, בתווך זמן כה קצר כל מאה שנים חלפו בתוך פחות מדקה, זוהי אכן מחשבה מהירה, רוח אלהים חולפת ברגע, הענן מעל ההר וללא ספק אלהים ירד

כידוע רגע = ארבע  וכשהזמן עוצר מלכת, אזי, ארבעים = רגעים, הכל יחסי, קפיצת הדרך, כגרף על מסך המחשב בחדר הניתוח, נבדוק רק את השיאים שנקבעו ע"י יחידי סגולה, נקרא מה הם אומרים על עולמות עליונים, אולי נמצא בזה חצי נחמה כאן בעולמנו השפל, בסלון.

נותרתי עם הבנה חדשה שאין משיחיות ללא הוויה מתאימה, ברמה האישית משיחיות נובעת מהרגש, מהלב לא מהשכל ואפשר להבין.

הציניות עוד לא עזבה אותי, גם בתום הפגישה, אגוז עקשן. רציתי תשובות וכבר לא זכרתי מה השאלות, לבסוף השתכנעתי שזה לא חשוב…המעוז האחרון בו התחבאתי התנדנד כמגדל קלפים, שעה ארוכה שקעתי בתבנית הציורית על השטיח שעל הרצפה. במרכז השטיח אש אדומה, להבות נשפכות לכל הכיוונים וטיפות המים סביב האש מסודרות בתבנית ריבועית ותימיונית

לא למדתי בחברותה זמן רב, שנים. לא זכרתי מה לעשות עם עצמי בכדי להתרכז. השהות הארוכה בבית, הבדידות המוחלטת וההתבדלות רק הגבירו את הגעגועים לחברה ובני אדם, והנה אני יושבת מול בני אנוש, מלאכים נדמו לי, כולם שותפים בחוויה הרוחנית  של המסע אל עומק ההיסטוריה היהודית לפגוש בצדיקים, לקרוא את רשמיהם מעולמות עליונים ולחוות את הדרך אותה עברו, אילוזיה, דמיון מודרך

הקבלה אם כך מתחילה ברמה שונה לחלוטין,

מעבר לספרים מעבר לרעיונות למושגים או לתבניות קבועות, מעבר לפטפטת הסטייליסטית שאני מנסה לאמץ לעצמי. אך אל דאגה, אט אט הכול נושר, ואם לא יתפורר מעצמו אשיל את המעיל, הכול כאן קליפה, האגוז חייב להיפתח

מכיוון שעשו זאת לפני, אלך בשביל הראשי – אך האם בידי מפת דרכים מעודכנת, את התשובה לשאלה זו כבר ידעתי לפני המפגש, המפה שבידי עברה בדיקה יסודית, כל שביל בה הוא נצחי ונראה בברור עד היום הזה, כמו אותם נתיבי נחיתה עתיקים שנותרו חדים וברורים על גבי רכסי ההרים המגולחים בפרו

אל גנת אגוז ירדתי, והשאלה שניצבת לפני היא האם אמצא את דרכי חזרה או אצא מצידו השני.

אם כך, לא אעמוד במקום מבלי לעמוד על טיבו.   

והמקום, ידוע

אנחנו עדיין כאן בפגישה קבוצתית

כל מקום אשר אראך (כל מקום אשר ברך) אפשר להבין במה מדובר

ברך המקום וברך שמו, מילים אחרות, אם תברך אראך, ולאמת זו לא אתכחש, ברכה היא מרשם בדוק להארה או התגלות, אך לדעת לברך זו אמנות גבוהה הדורשת הוויה שאינה בהישג ידי. אלמלא הייתי פעם 'אדם טוב' יחסית לשאר תכונותיי השליליות, בעבר הרחוק, לא הייתי זוכה לרגעי הארה שחוויתי אז,  ובכדי להגיע להוויה כזו שהייתה לי פעם, כיום עלי לעבוד קשה פי שניים, לרכך את הרגש, להרגיש איך חיים עם רגש מבלי להתרגש יתר על המידה, ללא פחד גרש

עכשיו אתפנה ואחפש את "המקום" הראשון האחד והיחיד ממנו התחיל הכול,

והשמים כידוע נבראו לפני הארץ, אזי "המקום" ימצא קודם כל בשמים…לפני ו

שש שנים = ששת = 1000 = אלף

ששת ימים = שתת, תשת,  1100 = אלף  מאה

אלף = א = 1  (אות ומספר)  מאה = (אמה, קנה מידה, מספר) = 100

המקום נברא, למען הדיוק המקום נעשה.

ששת ימים עשה יהוה את השמים ואת הארץ, ואת הכול. מבלי לגלוש לברור גימטרי לא ניתן להבין מאומה.

למושגים בשמים כנראה יש שמות, את השמים ואת הארץ, מעיד על שתי מערכות של את, "אלף תיו" 111 + 416 = שזכר, ש ברכה

בהעדר דרך אחרת אטייל לעת עתה לאורך הנתיב המוכר

הדרך איננה פרטית כמובן, זהו מעין קיצור דרך בין שתי נקודות, אות ומספר. זה המשחק. ומה רע בכך שאדם מחשב, אין כל פסול. עוד עניין בקבלה עליו יש להתגבר והוא היראה המוחלפת במוחנו בפחד, ורק בזכות זאת הטעות, חייב כל אדם הפודה את עצמו (חכמתו) לחשב חישובים כל רגע בכדי לגרש את המשטין הסטרא אחרה המבקש להתיישב כתחליף לאמת. יש דבר כזה, עניין ידוע לכל מתחיל.

טרגדיה וקומדיה הן כמו יד וכפפה, כמו מחיאת כפיים, סה לה וי, פיפתי פיפטי. והאם לא מאסה האנושות כמו אלהים מהניסיונות הנואשים להפריד ולמשול, הכול אחד גם אם שני קצוות לגפרור ועדיף לבחור בצד שלא בוער. האש אם תנשוף עליה אויר תאכל את הכפיס עד תם, נסה לשפך מים

בכדי להתחיל ברגל ימין, אין צורך להבין יותר מאשר גימטריה, חשבון פשוט אלמנטרי

שמים וארץ = רקיע + יבשה

שמים 390    וארץ  297  =   687   (ברית כהן)  =   רקיע 380  +  יבשה 317  =  687

המספרים עוזרים להבין קשרים בלשון

יעקב + שטן = ישראל  

כך מסתבר באמת, זו ישראל מאז יציאת מצרים ועד היום, ולפיכך הרב קובע, בישראל, גם של ימנו. מעט יעקב הרב שטן

ויאמר יעקב, אל-פרעה, ימי שני מגורי, שלשים ומאת שנה:  מעט ורעים, היו ימי שני חיי, ולא השיגו את-ימי שני חיי אבתי, בימי מגוריהם.  י ויברך יעקב, את-פרעה; ויצא, מלפני פרעה. 

גם יהודה לוי ויוסף אינם אלא רבע מכל הערב רב הנותר מהמעט תחילה…והיש מישהו המחזיק איזו ירושה

בטבע אין שום סודות, רק בני אדם מחביאים, ובכדי שלא תמצא את האוצר הם ממציאים סיפורי בדים על רוחות ושדים ופחדים

בשפה לעומת זאת באמת קיימת "מלכודת" יש חילופי משמעות, טוב ורע, דבר והפוכו…השפה אינה גוף, היא יוצרת נשמות או נפשות

והסוד טמון בהליכה ישרה, לא נוטה ימינה ולא נוטה שמאלה… אלו מסקנות הביניים, אליהן הגעתי ואני אופטימית לגבי ההמשך.

ישראל שעמדו על הר סיני פסקה טומאתם או פסקה זוהמתם

ברוך הבורא שזימן לי חברותה, מי כמוני יודעת עד כמה קשה להבין בכלל, ועד כמה קשה ל "היות" בכדי להבין דבר מה קרוב לאמת.

הגעתי עם רצון מסוים, וכעת הבנתי שאני מוותרת עליו לטובת רצון הכלל, לטובת שמו

אמות באהל כעת, אוותר עלי – מספיק בזבזתי את זמנם של המחכים למעט קמח טרי בכדי שילמדו להכין לחם בעצמם.

קמח = נצח   (נצח זו ספירה שביעית מלמעלה וספירה רביעית מלמטה)

נצח = פסח = נסלח = סלחן

את השמים

נצח + נצח = הארץ

אם כך, שתי סליחות עלי לבקש, מאבי ואמי

אבי הלך לעולמו, ואת כתביו כבר הוצאתי לאור, הארתי את נשמתו הטובה, את אהבתו לשפה, להוריו למשפחתו לאלהי ישראל ולעם בארץ

צער = שמך = 360         שני, שין

אני יודעת צער מהו, שבע מעולם לא ידעתי, שבועה לא לקחתי ולא נתתי, ונדרים לא עשיתי. עד שלא אבין מה זאת לא אעשה מאומה.

אלהים עשה עמי חסד, אינני כאן בזכות אלא מחובה, עלי להבין מספר עניינים ולכתבם בדיוק ככל שאצליח, המשימה הראשונה היא להבחין בין אמת לבין שקר, שש מאות = שקר ואמת, כך יצאו בני ישראל ממצרים, מכור ההיתוך, ממרכז השכל והידע האכזרי, מהמחשבה שניתן להסתיר מפשוטי העם, מהאדם הבודד את הדרך לחרות, שכביכול חייבת להישמר רק כזכותם של יחידים, מלכים בעלי שררה וכח,

המשימה שלי, נבעה בראש ובראשונה מתוך המשוואה שכל בני האדם נולדו זכאים לטעמו של חופש, אך כיצד יוצאים ממצרים, שמשום מה לא נגמרת, כמטפורה. אם לא פדיתי את שכלי אני, כיצד אעזור אי פעם לאדם אחר ?

ענייני בתחום הגיאומטריה והבניה באבן וחומר ובעברית כמנוף הצלה.

איך לפתוח את ה "דלת" אם כך. המפתח אינו תלוי על וו, את המפתח עלינו למצוא בספרים או לבנות במו ידינו לפי הוראות היצרן, אולי זה הדימוי הנאות לתאר את מצבנו העגום – כלואים בתוך ארמון בן עשרה חדרים שביניהם מפרידות דלתות ומסדרונות, אך אנו דרים בחדר אחד בלבד, ולא משערים אפילו שישנם חדרים נוספים…

כמו כן נתבקשנו לא לקצץ בנטיעות, לדעת שהכול מבנה אחד, כל החדרים שייכים לארמון. –

ובעניין עשר הספירות (הן תמיד עומדות במקומן, חלקן מימין חלקן משמאל, חיבור שמות הספירות בכל צד מניב משמעות אחרת)

 כל קו ימין = בארץ       כל קו שמאל = חצר

חבר יחדיו מימין ומשמאל   = בארץ + חצר = 293 + 298 = 591 =  כל ישראל

 "כל ישראל"

אפשר לחוש כיצד מדע החכמה, אלהים, חובקים את כל שמימין ואת כל שמשמאל

בדרך זו ניתן לגלות מהו מצפון

היכולת לתפוס בו ברגע הכול, שכלית ורגשית כאחד. לחוות את מלא מרחב התחושות והוויות ולנסות לשמור על איזון

לזכר את עצמך

ברכה = זכר

ברך = אלף + אלף

אלף – ראש למילים  אויר, אור, יאר, ירא –  יהוה ראה (והשאלה האם ראית גם את/ה)

אלף – ראש למילה אחד

אחד+אחד = 26 = יהוה

ברך וזכר את יציאת מצרים, כל המדבר השתחרר מעבדות, אך הרעיון המרכזי במדבר הוא להביע דבר "אמת"

זו הדרך לתרגל, דיבור וכתיבה – וקול

באמצעותם אנו עובדי שקר או דוברי אמת.

אל תעיד ברעך עד שקר

אעיד על עצמי ככל שאוכל, אלמד את עצמי, את ראשי ואת הלך מחשבתי…במקביל אעיד על העולם כפי שמתגלה לי כל יום מחדש

אלו הם רגעים של יום ורגעים של לילה

הבזקי תודעה בהירה לעומת רגעי חשך אפלה

רב הזמן יש ערפל, הענן מקיף את ההר ואנשים רואים מרחוק את הקולות בפנים,

לא תגנב לא תרצח לא תחמוד, אשתדל להבין זאת כמטפורה לעולם עליון, גם כן.

התנאי במדבר בזמן לימוד (או דיבור) הוא תנאי הווייתי במהותו, המעבר מעבדות לחרות ברמה רוחנית מגיע לאחר כריתת ברית

והברית מבחינתי היא ברית שפה, שפתי שלי

אלוהי דובר עברית ואני עונה לו בשפתו

לימוד האלף בית הוא תנאי הכרחי לכל מדבר (בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, דברים)

דברים = דברן, מילים אחרות "המדבר על כל מיני דברים".

כל אחד מאתנו עומד נוכח חמישה תנאים מוקדמים והכרחיים אלו, כך עומד כל אדם גם מול אלהיו

השאלה היא, על מה אתה מדבר – והאם הדברים ברורים.

והתשובה אולי תתבהר במפגשים הבאים

 

 

 הבל הבלים ודיו – מפגש שני

הפעם יצאתי מביתי כשעה וחצי לפני מועד הפגישה ולמזלי תנועה דלילה בכביש מס אחד אפשרה להגיע לירושלים בזמן וכשנכנסתי לדירתה של פ' כבר ישבו בסלון 6 חברים ושוחחו עם פרופסור ק.א. הפעם עמדתי במשימה והורדתי מעלי את תווית המאחרת הכרונית, זקפתי לזכותי את העובדה שהצרפתי בזמן. השעתיים הבאות עברו עלי בריכוז מופלא ללא שמץ של רגשות אשמה. ההקדמה בה פתח ק.א. נגעה בציפיות שיש לאנשים בימנו מהידע הקבלי בכלל ולעובדה שהקבלה פשטה לתחומים ושטחים חדשים שלא ידעו על קיומה בעבר, לתחום הרוחני, האלטרנטיבי, לאומנות, כמעט לכל תחומי החיים, מדעי הרוח, מדעים בכלל, הוא סיפר על פגישותיו עם מדענים בעלי שם עולמי נושאי פרסים מכובדים, חוקרים רציניים ביותר עם הישגים מעולים בתחומם, בעלי פרס נובל, שבאו לשאול אותו לגבי המפתחות לסוד החיים והיקום והאלוהות, על פי הקבלה.

הדבר שעשע אותו.

לפי סיפוריו הוא נפגש עם אישים, ענקים בתחומם שידעו כי אין בידם תשובה אמיתית לאותה שאלה הנחשבת שאלת השאלות עלי אדמות, וגם השאלה כנראה בגדר תעלומה מהיותה מאוד ערפילית, מהו סוד הבריאה, הקיום, לא ציין, אולי מהי מטרת האדם בכלל הייתה שאלה טובה כהתחלה אך לא שמעתי שאלה או תשובה מלבד העובדה שהמסתורין עדיין קיים. ודווקא המשכילים ביותר בימנו מבינים שהידע אינו ברשותם ושיש סיכוי גדול שהתשובה תמצא בידי השכן ממול ולאו דווקא אצל מדען מפורסם.

עד כה הסכמתי עם כל מילה למרות שהוספתי הערות מטעם עצמי.

בכל מקרה, כאשר מדובר בחקר הקבלה, אדייק ואומר זאת באופן אחר, כאשר מדובר בחקר המקובלים – היות וזו נקודת ההתחלה,כך פותח ק.א. עליך ראשית להביט באדם. אדם לא נולד לחלל ריק. כדאי לדעת היכן נולד, האם בעיירה נידחת או בעיר גדולה מרכז התרבות והידע, באיזו מדינה ובאיזו שנה, מהי סביבתו באותה תקופה, מה טיב הקהילה היהודית מה החומר האנושי סביבו, האם חי בתקופת בערות ונחשלות או פריחה והתעלות, מול מי עמד, מה השאלות שהטרידו את המשכילים סביבו, אל מי דיבר. השוואה את עצמך

האם אתה בורח, מתכנס באפסיות ומחכה לגאולה שתרד מהשמים, מחכה למשיח, האם תעלם בבועת החיים המכניים, הטכניים או האם אתה שואל חוקר ומברר, האם מותר לך לחשוב בכלל, מי הממונה עליך…וכו וכו, נדמה היה לרגע שהכול עניין של מזל, האם פרימיטיביים היו אותם חוזים בעלי חלומות בעלי דמיון בעלי שם בעלי סולם בעלי זבוב, צא וראה כיצד איכר בנקל הפך למלך פגש את המשיח או הקים תנועה וסחב אחריו המוני אדם. לרגע הבלוף נראה בברור, סוג של החלילן מהמלין, אך אף מילה נוספת…אסור לומר שהכול דיבורים בעלמה או עורבא פרחה, הרבה כתבים מעידים על חזיונות שמימיים. בכדי שנדע לעכל את העובדה שיש עולמות עליונים דרושה לנו עצמנו אנרגיה מסוימת המופקת ככל הנראה ממצב רוח של בדיחות הדעת, הספק הוא קרון הרכבת הישירה לאותה נקודת הוויה

קראתי פעם תיאוריה על תפקיד הצחוק במכונה האנושית, מסתבר שניתן להפיק ממנו אנרגיה למילוי מצבר נפשי כלשהוא, והפעם חשתי בנכונות העובדה שלפני שקורה דבר מה חשוב או תמוה או כמעט בלתי אפשרי, דבר ראשון אותנו זה יצחיק. סוג של בדיחה יהודית בחציה מדעית, הצחוק הוא אמת שאותה הכחישו שרה ואברהם כשדיברו עם ה', צחוק גורר פחד וגבורה ואלו נובעים מאותה ספירה, חמישית.

כך או כך, הקבלה לאורך הדורות נמצאת בסביבה, היא חלק מחיי הקהילה היהודית, בין אם יאמרו לך שאינה עוסקת בפסיכולוגיה אנושית ובתהליכים נפשיים אלא בעולם האלוהי שמעבר לאדם, בסופו של עניין הרי על האדם עצמו להבינה והאדם עצמו – תסבוכת נפשית גדולה.

היווניות טען ק.א. רואה את העולם כמערכת סגורה, העולם הוא סטטי, כך גם בעולם הנוצרי בו אנשים מבזבזים שנים רבות בסיגופים ובתפילות לזכות בהתגלות כלשהיא, כאשר בקבלה תמצא דרך להתעלות והתחברות עם האל (והאל הוא סוג של אלהים אך משהו עממי יותר המובן לבני אדם, וכאשר מדובר באלהים גדול ממנו מדובר כבר בשם יהוה) ההזדהות עם האל או משהו בדומה, עונה על הצורך האנושי להזדהות עם הנשגב ולאלו המעיזים לצחוק בפעם הראשונה עוד צפוי בכי גדול, בהמשך

בקיצור הקבלה היא ממש ספר הדרכה לכל מי שצחק ובכה ודאג ומוכן היה לשים צוואר בנו או מניפסט נשמתו – הקבלה מסבירה כיצד עושים זאת תוך כדי עבודה בגשמיות ותוך כדי מילוי מצוות, אך לא בהכרח בדרך הדת של נעשה ונשמע…או מתוך אמונה שהכול יקרה מעצמו ומשיח עתיד לבוא מתי שהוא והוא כבר יודע מה לעשות עבורנו.

מזעזעת עצם המחשבה המעוותת המתאימה לעדת קופים שגם אם ירצו לדעת אינם יכולים. כי הממונה על האבולוציה האנושית אמר שיש מספיק בני אדם אינטליגנטיים ואין יותר מקום אז נא להמתין עד שהמשיח יגמור לשמוח את שמחתו הלא מובנת ונמשיך בינתיים למלמל את השמות הקדושים

צא וראה, מחשבות כאלו קיימות בקרב מי שאנו מכנים מתוך נימוס בדיחות הדעת או מי שמכנים את עצמם ברצינות, אלא שעשייה אנושית לפי הבנתי מכוונת מתוך ידיעה ולא מתוך בערות וצפייה פסיבית לנס שמימי

ק.א. חילק לנו העתק מהאיגרת שכתב הבעל שם טוב, מהעיירה בה חי לגיסו שעלה לארץ ושימש חזן בישיבה ספרדית בירושלים, ואז סיפר סיפור אנושי מדהים.

גישתו של ק.א. החלה להתבהר. לפני שחקר את כתביו, מחשבותיו או דעותיו של מקובל כלשהוא, ראשית היה לומד את האדם עצמו. מנסה להבין את התקופה והמרחב הסביבתי והתרבותי בימיו של המקובל, למי כתב מה היו מניעיו, וכו

עבורי זו הייתה גישה חדשה. מעודי לא בדקתי או התעניינתי בפרטי חייו האישיים של זולתי או של המקובל את כתביו קראתי. עניין התוכן.

הקבלה פשטה לתחומי הנפש, היא דינמית, מדע החכמה אינו מתחבא יותר בספריות נטושות, הקבלה מתעלה לפני השטח או יורדת למחתרת, תלוי בתקופה. יחד עם זאת ניתן היה להבין שהקבלה תמיד נמצאה זמינה לכל דכפין ובכל תקופה, שהרי מי לא התעניין בה בעבר, החל מניוטון, אמנים נוצריים, דדאיסטים יהודים ועד בלשנים, ובימנו הקבלה הגיעה גם להוליווד ומעניינת שחקני קולנוע וזמרי פופ.

ואז אמר משפט תמוה ביותר, אני גם יודע מדוע אתם מתעניינים. ווואו

את הידע לא ניתן לכבול או לשמור בכספת. שפע כה גדול מזומן לבני האדם כיום והוא מקיף אותנו כאוויר לנשימה, נמצא בכל מקום מעל כל יבשת, אם ברצונך לחיות, והיה מי שתהיה, עליך לנשום.

כולנו זקוקים לאוויר לנשימה

אחזור אל האיגרת של הבעל שם טוב, היות וזו מעידה על קיומו של עולם מופלא, ומוכיחה את ברכת האל לראוי מכל אדם בעל יכולת עילוי

המסקנה אליה ניתן להגיע, היא שהקבלה היא מרכיב חשוב באבולוציה המחשבתית ולא משנה נקודת התחלה בה עומד האדם. גם שאמאן מעיירה נידחת בסיביר או מקובל מעיירה נידחת בפולין או כל מנהיג קהילה דגול בבירת התרבות האימפריאלית או מחצר המלך בתקופת הזוהר, כל אחד יכול להתחבר אל אלהים היות והבורא תמיד קיים ונמצא מעבר למקום ומעבר לזמן, השם שלו לא השתנה, כמו שפתו שנשארה אותה שפה פרימיטיבית מלפני 5,772 שנים וכן גם הכתב של שפה פרימיטיבית זו שנותר גם הוא מובן לאחר 3,000 שנים

ק.א. השתמש במילה פרימיטיבי אך הוסיף שאינו מצמיד לה שום עמדה שיפוטית ויתכן שהמילה ארכאי מתאימה יותר, כפי שהציעה פ

אם כך המסקנה היא שעולמות עליונים אינם משתנים, בהשוואה לסחרור המחשבה האנושית המשתנה מרגע לרגע מדקה לדקה, בהשוואה לרצוא ושוב התזזיתי בו נמצאת האנושות או בן אנוש כיחיד, בהשוואה לאלו, עולמות עליונים לא השתנו כלל ועיקר. הכול נותר אותו הדבר

בכדי להבין את היחסיות הקיימת בין העולמות, נשתמש בכוכבים

שנת שמש לדוגמה נמשכת 26,000 שנים לערך, עובדה ידועה, השמש מחליפה בית כל 2160 שנים (לפי ספירת השנים בכדור הארץ) ובשנת שמש אחת היא עוברת בית 12 פעמים (ז"א אם בשנת שמש יש 12 חודשים, כל חודש שמש היא משנה בית, כמו בגלגל המזלות)

עד כאן, הכל שווה הכל צודק, חשבון פשוט. 12  ×2160  = 25,920 שנים

אם נשאל בת כמה השמש, התשובה היא שהשמש גדלה בשנה אחת כל 25,920 שנים שחולפות על פני כדור הארץ

כך שאם נסכים שרעיון העם היהודי אינו קיים יותר מ 5,772 שנים, הרי שמשך ההיסטוריה בעברית שווה לחודשיים שלשה על פני השמש

אז מה חדש תחת השמש, שואל המבין, הבא ננסה לברר זאת על פי הקבלה ולפי הידוע לנו בעברית

שין = 360    ע"ב = 72

360 × 72 = 25,920

העברית אם כך חולקת עם השמש חודש שלישי בחייה, ולמעשה אנו במחצית השניה של בית שלישי,

מבחינת הזמן, חדש על פני השמש נמשך 2160 שנות ארץ, חדשיים = 4320, שלשה חדשים נמשכים 6480 שנות ארץ

משך ההיסטוריה בעברית כבר נמצאת עם השמש מעל חודשיים וחצי

והרי ידוע שגיל השמש נמדד במיליארדים שנות ארץ, צא וחשב מה פירוש המושג כהרף עין מבחינת הזמן והמקום.

 

התרשמותי מהמפגש השני

עצה ידידותית לקורא/ת, מבלי לפגוע בזכויות, זו ביקורת ספרותית על פיקציה קבליסטית, שאינה מעבירה ידע ובנוסף חסרת הסבר.

איגרת הבעל שם טוב, מעידה על קיומו של עולם מופלא באם נצליח להפריד מוץ מתבן

אתאר תמונה שמצייר הבעש"ט באגרת ובהמשך אנסה להדגים שיטה להבנת חלקה האחרון, העיקרי והחשוב, הלוקה בחסר. (חסר פרוש)

הסיפור מתרחש בעולמות מקבילים בהן מטייל המספר, בסדר כרונולוגי זה –

תחילתו בעולם הזה (חיי היום יום). המשכו בעליית הנשמה במדרגות (תהליך מלווה בהתגלות ולימוד). חזרה וירידה מטה לגן עדן תחתון (תוך מפגש עם נשמות רבות שעולות עולמות בשמחה דרך העמוד). עליה מחודשת לעולם עליון עם פמליא של כל אותן נשמות מתלמדות ועם שומר ראש – מורי ורבי,  כניסה להיכל משיח שם רואה הבעש"ט שבעה רועים, תנאים וצדיקים יושבים ולומדים תורה עם המשיח.

(בשלב אחרון זה, בהגיעו להיכל, לא ידוע לקורא היכן נותר מורי ורבי או היכן נשארו כל אותן נשמות רשעים מתלמדות שביקשו סעד ועזר)

הבעש"ט נכנס לבדו ומגלה עוד "שמחה" גדולה עד מאד (אך שונה משמחת אותן נשמות מתעלות) וזו שמחת משיח – נותרה בגדר תעלומה בעיניו של הבעש"ט – עד היום הזה

הבעש"ט משוחח עם פי משיח ומנסה לברר מה השעה, נאמר לו שיש עוד זמן, והתשובה מעציבה את הבעש"ט צער גדול.

אך הוא מתנחם במשהו קל ופשוט שלמד שם, שלש סגולות, שלשה שמות קודש. היות ו"נקל ללמוד ולפרש" – אעשה זאת גם אני בהמשך. היות וכל המציץ במכתב שאינו מיועד לו – כמונו, נותר עם שאלה. ופתרון יגיע במהרה היות וככלל "תמיד מותר לספר, השאר תלוי בשומע".

אך הבא נחזור לאגרת

ראשית מתואר מעשה השבעה (לצורך עליית נשמה)

לעת עתה נדמה שהשבעה מרמזת על שבועה, תפילה, מדיטציה, או הגיית שמות הקודש שבעש"ט היה עושה בכדי להתעלות, בדומה ליוגה, סיאנס או טראנס שמאני הגורם לשינוי תודעה שתחילתה נטועה במציאות ובהווה, והעברתה למקום אחר בו תתחבר עם תודעה קוסמית גבוהה יותר, הנשמה עולה ועולה עד הגיעה, במקרה שלו, לא פחות ולא יותר, להיכל משיח. (שבעה מרמז גם על זעיר אנפין)

הקבלה מתארת ארבעה עולמות הנקראים בראשי תיבות אבי"ע (אצילות, בריאה, יצירה, עשיה) עשר ספירות (מחשבות) נמצאות במרחב ארבע עולמות, ואלו הן מדרגות המעלות את הנשמה או מורידות אותה, עשר הספירות – עץ החיים – הן הסלם בחלום יעקב, וכאשר הן מתגלות לאדם ומשכנעות אותו בקיום אלהים הן מיד גורמות לו לרצות עוד, עד שהוא נשבע שאם לא יעזוב אותו אלהים או אם יחזור על חווית ההתגלות, כך או אחרת יעשה גם האדם בעבור אלהים.

זהו רגע של כריתת ברית בין אדם לאלהים, אך במצב תודעה גבוה קשה להישאר לאורך זמן, המח האנושי קטן מלהכיל חוויה כה עזה והדמיון הפרוע עלול להשתלט בנקודת חולשה זו על השכל, אנשים בלתי מיומנים שחוו רגעים כאלו לעיתים חזרו למטה ואיבדו את שפיות דעתם או שחייהם הוסטו, או שחוו הזיות או ראו דמויות, במקום לקבל הבנות מושכלות ויכולת להעבירן בבהירות לשאר בני התמותה.

הקבלה אינה מעודדת דמיונות שווא או חוויות רגשיות, הקבלה נקראת "מדע החכמה" היות ונתנה על ידי אלהים לנביאים בדרך השכל ובאמצעות השפה, הקבלה לא הפקידה את גורלה בידי הדמיון. (ובאנגלית – דמון) הקבלה אינה מדע הדמיון, אינה בד ציור חופשי אקספרסיבי סובייקטיבי, אינה אמנות אישית, כמו כל מדע עילאי יש לה אברים וחוקים ומקרא וחשבון ומשוואות ויש בה דרכים ברורות.

הבעש"ט מעיד על עצמו שראה מחזות פלאיים אך לא ניתנה לו רשות לכתוב או להסביר. הוא כותב שהגיע לפסגת הפסגות "היכל משיח" בזכות הנשמות השמחות של הרבה רשעים שחזרו בתשובה, אך אלו לא עניינו אותו יותר מרגע שעבר את המפתן ונכנס להיכל משיח.

את תורת היחסות הבין הבעש"ט כבר במאה השבע עשרה, הרשע הגדול מכלם שחזר בתשובה הגיע עם שומר ראש רכוב על קהל אוהדים של נשמות רשעים, בעצמו מגלה כי נשמתו שלו מחוץ למשחק בעולמות עליונים. ברב גאונותו וצניעותו משוכנע "בעל הבינה היתרה" (בעיני רשעים שחזרו בתשובה) קופץ קפיצות הדרך המהולל, העובר מעולם לעולם כעניין של מה בכך, כהרגלו, כמו ציפור העפה מעץ לעץ, והנה הוא מגלה שבהיכל משיח, הוא עצמו הבעש"ט גורם לשמחה…גדולה ורבה… הא הא הא.. או אולי לא, גוואלד, לפתע הוא חושד שזו שמחה לאיד על כך שמת, אבל הוא חי, איזה פרדוקס, בכל אופן הבעש"ט משוכנע שכל העולם סובב סביבו או סביב נשמתו, ושאם אכן יש משיח בעולם אין ספק שהמתין כל אותן שנים ארוכות אך ורק לבואו של הבעש"ט, בכדי שזה דווקא "לא יספר" כי אסור לו, דבר מה נורא חשוב (כנראה סוד ענק מארץ הענקים)

כך הוא כותב במילים פשוטות, כך נשמע מפיו של המעיד על עצמו. זה דבר האיגרת לפי הבנת הנקרא.

ואם אכן הוא כתב אותה, זהו טקסט פנטסטי, שמחזק את הצורך לפשפש בעברו ובטיב העיירה בה קיבל מושגי יסוד.

הזלזול המופגן שלו באותם רשעים מהשכונה, על גבם רכב ועל גבם עמד כשהציץ להיכל, הם אלו שהפצירו בו עד בוש והסבירו גם לנו מהי פסגת החסידות. הם אלו שהפצירו בו עד בוש,

ואכן, בוש כבר עבר, אחרי בוש העילגות עוד תמשך ורשעים רבים עוד יטפסו על העמוד בכדי לברר כיצד הם משפיעים על עולמות עליונים מהם, וגורמים להם שמחה.

פיפינג טום, זו הפקעת ממנה ברב צניעות עולה ומתעלה ראש הרקפת של ההונאה וההומור הבעשט"י

בקיצור נמרץ, מה שלא ידוע לבעש"ט עד היום הזה, היה ידוע וכתוב ומפורט בספרות העברית כבר מאות שנים לפניו. אך כל אחד ואחד מתרץ את עצמו או דמיונו, לפי כוחו ושכלו ורק בשעה בה רכש השכלה מלאה בעברית, למד לדבר לקרוא או לכתוב. ולהשתמש בשפה העברית כאמצעי לפיתוח החשיבה ולא לחיזוק הדמיון.

מסתבר, לפי דבריו, שבעש"ט גילה כי הוא אינו ראוי. אינו צדיק אפילו, שהרי אלו הצדיקים ישבו עם משיח ואילו הוא הבעש"ט היה ונשאר ראש לרשעים שחזרו בתשובה, לפי דבריו, אך מהם הוא כבר לא פוחד כמו שהוא חושש מהסטרא אחרה, את הרשעים האלו הוא לא סופר אפילו. הם סתם שימשו לו מדרגות, תמריץ, הוא דמיין לעצמו קריאות עידוד מהיציעים בהם ישבו, אלו שאתה מכיר ויודע…כך כותב לגיסו

והוא אכן צדק, וגם הם הרשעים הצליחו עד בוש. כנראה שהצליח בסופו של עניין להוסיף משהו גם משל עצמו. הפולש לרקיע.

נשאלת השאלה – מה מידת רתיחת הדם בעיירה שלו או במשפחתו או אצל גיסו או אצל אוהדיו הרשעים. אין ספק שהבעש"ט עשה בעבור גיסו חסד. הכל נשאר במשפחה, גם אם אין לה מושג מה זו "שמחה" בכל זאת מעבירים כביכול סודות אסורים בינם לבין עצמם

(בימנו, בתחום חקירות פליליות מביאים התנהגות דומה לבית משפט, להרשעה וכתוצאה להעלאה בדרגה, קבלת הכשר מהרבנות וקידום בעבודה) הרבה רשעים מחפשים מלך עד היום הזה.

אך בהשוואה לכלל האיגרת, עליה אפשר רק לבקש "סליחה ומחילה" מהיותה חסרת תועלת, הדובדבן (הממוחזר) מונח בסוף.

הבעש"ט שבמאה השבע עשרה נאסר עליו לספר או לכתוב מה שחכמים כבר הספיקו לשכוח במאה השלש עשרה, אותו בעש"ט מקווה שהמבין יבין ומצביע לכיוון שמות הקודש, לפני סיום.

זו סצינה מדהימה בה הגיבור אומר בסוף הסרט את שמו של זה שהרגו

אם כך, מי הרג את הבעש"ט

זה שנהנה לראות אותו מייחד ייחודים למטה ולא במיוחד חיפש הטרדות נוספות בהיכל,

לא ברור כמה זמן ישבו שם משיח עם אברהם יצחק ויעקב משה אהרון ויוסף ודוד, ושמחו "שמחה" גדולה עם קהל צופים המורכב מתנאים וצדיקים, עד שהרשו לבעש"ט לשאול את שאלת השאלות עלי אדמות

" תגיד אתה בא ? "

אם הסיפור הזה הוא פנטסטי עד כה, בקרוב הוא יתחיל לשעמם, זו הבעיה עם הומור יידישאי, מצחיק מרחוק למשמע אזניים אך למראה עיניים כשהבדיחה הגרועה היא מציאות בפועל, כל אדם שפוי מוכן להחישנה בכל מחיר, אפילו למסור את נפשו. אפשר להבין את הבעש"ט הוא באמת מביא שמחה וגם מעורר תחושות נוספות

אינני יודעת מה עלה בגורלו, אך המפתח העתיק בו השתמש, לדבריו, עובד עד היום ולפיכך יש להניח שהיה סולח גם לנו שפלשנו – תוך סיור מודרך – לתחום הפרטי, שלא מענייננו ולא מזמננו ולא מעולמנו, כיוון שתמיד יכול הקורא להשתוות לפחות לאחד הרשעים החוזרים בתשובה שרוצים ללמוד ממנו את מה שניסה ללמד ללא מילים ואולי בשפת ידיים, איך עפים גבוה יותר.

והבא לא נריב בייננו מי רשע יותר קטן, היות והבעש"ט הפך לבעיה שדורשת הבהרה, היות וגם כיום, לא בוער שום דבר מבחינת הזמן, ובבתי העץ הקטנים בעיירה מאז ועד עולם עוד מכתירים מלך ומשיח ולארמון הבובות נכנסים מזה שנים עד בוש ובלי בושה כל מיני רשעים.

הבעש"ט צלח את מימד הזמן והאמון השתלם, אין ספק שדבר לא נשתנה, החברה עוד לומדים, שמחה ושלום על ישראל, תמשיכו לעשות ייחודים, זה טוב לנשמה עוזר לה להתקרב לעבר המעלית.

איך אפשר במציאות של שנת 2013 שלא לאבד את השפיות, אם חושבים על זה, מבינים כיצד הדמיון הוא כנגד האדם. אדם מפחד ממה שאין, רשעים גמורים עבורו הם בבחינת אויר, לא קיימים, כעת מציאותי יותר הוא הדמיון – הסטרא אחרה, כוחו חזק מכח המציאות אפילו אצל אדם עילוי, בעיני עצמו, עובדה זו לכשעצמה מעוררת צחוק ורחמים כאחד. כבר אתה נפגש עם המשיח וכל מה שאתה רוצה לספר לחברה זה באיזו שעה הוא בא, ואז ? מה בעצם קורה אז, היכן כדאי לעמוד בכדי לשמוע, האם יאמר דבר מה בעל ערך, האם יפצח בריקוד, יוציא יונים מהכובע או יבלע חרב אש ?

מה הוא רוצה מהמשיח ? שיבוא… ואז, מה יקרה ?

האגרת מצחיקה ברמות היסטוריות, שתמצא כיום אצל תינוקות בגן שעשועים לגיל הרך, לא מובן אם מותר לפתח סובלנות כלפי טמטום (כך אולי לחששו שם בהיכל) הנה, קח 3 סוכריות ולך לך, ילד טוב, רד למטה

הבא נעבור את מחסום ההתייחסות, ונשכח את הכול, לא נמצא באגרת דבר בעל ערך, לבד מבלבול שכל אתו יכולה להתמודד רק מומחית לנימוסין והליכות שכבר מזמן יושבת אי שם באחד הפרוזדורים, מחכה גם כן.

נדמה לי, שהשכל האנושי רוצה "שמחה" של תוכן רציני אמיתי של ידע ממשי. הקורא לא יפיק שום תועלת מסיפור מעשיות הגוררות פטישיזם, שקר בעלמה ובעליל, היות ולך תוכיח שיש או אין משיח (או מה מובן המילה בעברית) או, שדמויות אם בכלל, יושבות ולומדות.

לך תוכיח שאלו הזיות מצוצות מאין, שלא מוסיפות לקורא שום כלי לימוד רציניים. אז מה הוא חידש בעצם ?

התפארות אישית חסרת כל ידע ממשי אינה שימושית לקורא המציצן, מה למדנו עליו עד כה מלבד זאת שניסה להוציא לגיסו את הנשמה ואת העינים, אך מי אנו שנלין או נקטרג, עוד יסחבו אותנו לאותה קלחת. לשמחתי זהו לא פרדס שיש לחשוש ממנו, אלא שדה בור.

אדם שאינו מסוגל לכתוב דברי ערך אפילו לגיסו, מה כבר אפשר לצפות, היות והרמתי את הרף מעל ראשו אנסה בעצמי לרדת מבלי לשאול אף שאלה מיותרת, אך עם מסקנה ברורה שאפשר וצריך וחובה להבין גם את טיב החיוך שנמרח על פיות הרועים בהיכל משיח,

בכל אופן

שם אחד = שמחה

340 + 13 = 353  = נגש, גשן, גשמי

הדרך היחידה לצאת מהמבוכה היא לעבור מהצורך המיותר להביע דעה ובעיקר לא להביע רגשות שליליים שעולים ובצדק באופן טבעי, כי איך אפשר לכעוס על טמטום, חייבים לשמוח, מכיוון שיש על גב מי לרכב (לשיטתו של הבעש"ט) וככל שירבו הרשעים כך נטפס גבוה יותר,

אם כך מהן סגולות

ראשית חפש מחשבה, דבר אמת, וההכרה המייאשת כלשהוא, שהעברית אינה זקוקה לבעש"ט או לי או לכם, במחילה. אנו זקוקים לה.

האותיות הן אמצעי בין האדם לבין התורה, והתורה היא האמצעי בין האדם לבין האלהים (בוודאי לא הבעש"ט, אחרים וטובים ידעו לכתוב)

בכדי לדבר עם משיח בעיירה שלו, מספיק להיות חסיד שוטה. אך בכדי להבין את שפת הקודש או שמות הקודש עליך להיות חכם ולהכיר את השפה העברית מכל צדדיה, דיבור קריאה כתיבה, וללא ספק נדרשת יכולת הבעה עניינית, כמו נביאי ישראל לדוגמה, אם כבר הבנת בעצמך איזשהו עניין. ואם אסור לך מאיזו שהיא סיבה שמימית לכתוב דבר חכמה, ניחא

נסיון שני, קפיצת ראש לתוך שלולית

ברצוני לברר מהן שלש סגולות ושלשת שמות הקודש.

בעודנו מחפשים מפתחות להבנת הנקרא יש לזכור שאנו כותבים וקוראים בשפה העברית. שפתנו זו מיוחדת במינה, מבחינת אותיותיה, ערכן המספרי והפעולות המיוחדות האפשריות בה, צירופים נוטריקון, חילוף, דילוג, יחוד והגיה, אלו פעולות הכרחיות שמחדדות את המחשבה מבהירות את מבנה השפה ומקורותיה ויכולות לגרום לשינוי התודעה או הרחבתה והכרותה עם מימדים נוספים.

למילים בעברית יש שרש (בדר"כ שלש אותיות) וישנן שיטות מקובלות לחקר משמעותן המילולית. שיטות אלו משתמשות בגימטרייה, בדה קונסטרוקציה, פרוק לגורמים והרכבה חדשה, ניתוח משפטים חוזרים וכפולים, השוואת משקלים, מציאת יחס והקשר. לחקר העברית עזרי לימוד מסורתיים.

הבעש"ט כותב לגיסו שכל האפיזודה הפסיכוטית שעבר, החלה מתוך שימוש מכוון (בהשבעה) ובמדיטציה על האותיות ושמות הקודש.

בספרו גן נעול, מבאר אבולעפיה את ספר יצירה אך פותח בציטוט מספר משלי בכדי להדגים כיצד מנתחים משפט בעברית, כיצד יורדים לעומק המשמעות. כדאי לקרא כהכנה להבנת הנושא

אתן דוגמה ראשונה מטעמי, בכדי להסביר קושי מסוים בו ניתקל הבעש"ט בהיותו כביכול בהיכל משיח.

בגימטרייה המילה שמחה = 353

שם אחד = שמחה (גשן, נגש, גשמי) אין ספק שכבר עולות אסוציאציות במוחנו לגבי ארץ גשן במצרים,

וַיָּבֹא יוֹסֵף, וַיַּגֵּד לְפַרְעֹה, וַיֹּאמֶר אָבִי וְאַחַי וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם, בָּאוּ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן; וְהִנָּם, בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן

שמחה = גשן = גשמי

דמיינו לעצמכם, על פי הפשט אפילו, את יעקב עם כל בניו, לעת זקנה, איזו שמחה גדולה זו ליעקב או ליוסף.

הנה סוג של "שמחה" גדולה ורבה, בה משתתפים יותר משבעה רועים. שהרי כל אחי יוסף היו רועי צאן בעצמם וכעת לא נדע האם המשיח ישב עמם גם או באם הבעש"ט תמה גם על שמחה גדולה זו.

שם אחד = שמחה = חמשה

ישנן כל מיני שמחות, שמחת רשעים שחזרו בתשובה, שמחת עניים, שמחה לאיד או השתתפות ב "שם אחד". למשל

ישראל = יעקב + שטן

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, אֶל-פַּרְעֹה, יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי, שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה:  מְעַט וְרָעִים, הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי, וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת-יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי, בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם.  י וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב, אֶת-פַּרְעֹה; וַיֵּצֵא, מִלִּפְנֵי פַרְעֹה

ליעקב בגיל 130 נותר רק "טוב" שנות חסד ושמחה, כפי שיוסף היה "טוב" בשנים כאשר מכרוהו אחיו.

130 = סלם, עין, סיני

הבא נעיין בפירוש "סגולה"  ונברר מהו "עמוד"

המילה "סגול" מתחילה באות סמך וזו האות כבר מעידה על צורה מעגלית     ( ס = 60      סמך = 120 = ס + ס )

סגול = 99        סגול = גל + גל + גל  =   33 + 33 + 33    שוב "סגול" מעיד על גלגל (צורה מעגלית, מחזורית) ועל שילוש

סגול בניקוד עברי – 3 נקודות, שוב מעיד על שילוש  (רמז לשלש אותיות השם, יהו )

נחלק מעגל (360 מעלות) לשלשה, ונקבל בכל חלק 120 = סמך = עמוד

כל שליש הוא 120  כשם האות סמך   120 = סמך =  ס + ס = 60 + 60

סמך = 120   (120 = מועד, עמוד, חזקה, ימיני, סמך)

בכל שליש, נמצא 120 "עמוד" המשקף גם את השם המקודש "יהוה" = 26 = כ"ו    כ × ו = שש פעמים עשרים = מאה ועשרים = 120

שלש פעמים מאה ועשרים = 360 = שין

שלש סגולות = סגול  ×3 =  99 × 3 = 297   = רצוא

שלש סגולות מובנות מתוך צירוף המילים "רצוא ושוב" מונח המתייחס ל "תורה" ולאל "שדי"

רצוא ושוב = 297 + 314 = 611 =  תורה      (ראה כיצד משתמש גם הבעש"ט במונח)

ושוב = שדי

סגולות מציינות או מדגישות את הספרה שלש, כפי שניקוד "סגול" מעיד על שלש נקודות.

וכפי שהאות שין = 360  מורכבת משלשה  "סין + סין + סין" או "נסי + נסי + נסי" או "הסנה + הסנה + הסנה" או  ס + ס + ס + ס + ס + ס

ובמספרים   120+120+120

סגול = גל  גל  גל  = 33 + 33 + 33

יהוה נסי (שמות ג' ג')

יהוה הסנה,        יהוה = 26 = כ"ו   (הכפל כ' פעמים ו' = נסי = 120 = הסנה)

וארץ שדי = תורה

רצוא ושוב,  תורה,  יראת    ( שרש המילה – יאר, ירא, ראי)

באופן דומה, מתנהגים עם שמות הקודש

לדוגמה – גן עדן עצמו הוא שלשה שמות קדושים

אדני + יהוה + אלהים = גן עדן = 177

אך דוגמה זו ברורה למדי והקושי מתחיל בחיפוש אחר משמעות השם המפורש

שסודו "יהוה" עשרים וששה (כתר תורה) שוב אם זוכרים שעשרים וששה = יהוה = יוד הא

יוד הא הוא חצי השם יהוה, אך החצי בשלם והשלם בחצי, לפי החשבון   יו"ד ה"א  =  20 + 6  =  26

יוד הא = יהוה

 י"ה = 10 + 5 = 15   וגם אז בעזרת השמים (השמים = שמנה = 8 = כתב נכון לזכר ונקבה)

שוב נקבל   8 × 15 = 120 = הסנה = עמוד

בשלב זה כבר נמצא הקורא עם הרשעים שחזרו בתשובה וגם הוא לומד מהבעש"ט איך מעלים נשמה

שהרי        השמים = נשמה = שמנה

ולסיכום, אומר מילה על הומור יהודי, בו שמחה לא תמיד מובנת, דווקא כאשר היא נובעת מהדברים הפשוטים ביותר בחיים, כמו חשבון אלמנטרי הדורש ידיעת 10 ספרות בלבד.

באם רצונך להגיע למדרגה מספר שמנה (השמים) עליך לעמוד ראשית על מדרגה שביעית. זהו סדר הדברים מראשית הימים,

השמים = שמנה

השבעת עלית נשמה, מובנה הוא שעליך בכל דרך אפשרית להגיע למדרגה השביעית, ממנה ניתן להציץ להיכל המשיח הנמצא כנראה על גבי המדרגה השמינית, ואם נתחיל כמו הבעש"ט מלמטה למעלה, הרי ספירה "שמנה" (8) זו המדרגה הנקראת בינה, בה זכה הבעש"ט באופן מוגזם למחצה.

בינה יתרה העלתה את נשמתו עד אריך אנפין ושם מרב התרגשות נבלם פיו וכל מה שהצליח לאמר

"תגיד, אתה בא ? "

אין ספק שהבעש"ט העיד עדות אמת, כמעט ומת מרב התרגשות ליד המשיח, נראה ששכח את כל שידע בסיטואציה הזו והסתפק בשאלה טפשית על משקל – תגיד מה השעה, ולכן גם זכה בתשובה הולמת

יש זמן

ונתנו לו שלש סגולות

ולענייננו

מקובלים רבים לפניו כתבו והסבירו מהן סגולות ושמות הקדש שבעש"ט לא מסוגל היה לתאר מסיבותיו או שאסרו עליו להסביר, בשבועה

יחד עם זאת לא אוסיף ולא אגרע ממה שכתב הוא עצמו ומה שרצה ללמד ולא הצליח להסביר אלא ברמז,

יתכן שהיכל משיח עדיין שם אולם בעש"ט לא עומד בדלת בכדי לחטט בתיקים ואינו שומר ראש של המשיח, כך כנראה נפרדו ממנו כבר אז, בפעם הראשונה, אותם רועים צדיקים ותנאים וכמובן המשיח עצמו. העצב והדאגה בעיניו של הפולש להיכל הוציאו אותם משמחתם וכנראה לא ניתן ללמוד תורה מתוך פחד ואימה (שבדרך כלל נובעים מבערות), אלא לומדים מתוך שמחה, שם אחד, אז סימפל אז זת.    כך מצב העניינים בשמים, בנשמה, בשמנה.

כך קרה לפי עדותו המרשימה של בעל האיגרת עצמו.

מסקנה

אין צורך להגיע עד למשיח עם רבי ומורי או על גבם של נשמות רשעים החוזרים בתשובה, רק בכדי לברר מה השעה. מהלך מוגזם עם פמליא מוזרה שמעלה שאלות רציניות לגבי הגדרת השפיות, היות ובאפיזודה פסיכוטית עסקינן אפנה את השאלה למומחי הנפש ואסתפק בהגיון שכלי מתמטי המאפיין את הסגולות ושמות הקודש, לשם בכל מקרה מנסה לחזור הבעש"ט ולשם מכוון גם את גיסו.

לסיכום

בכדי להבין שמות קודש או מושגים כמו גן עדן או עשר ספירות, ראשית צדק צדק תרדף "למד כתב" – דע אותיות יסוד ועשר ספרות–

צדק + צדק = חפש

לעת עתה (בכדי להראות ברמז שישנה שיטה מושכלת) נתייחס אל הספירות כאל מחשבות ונברר בקצרה מדוע "אחד" מתואר כעשר.

 עשר = 10 =  י'  = עשר פעמים אלף = 10 × 1  = 10 × א  = י'    (האות י' = 10)

 אחד = 1   =  א'     א+ל+ף = 111     אלף (בניקוד סגול) = 1000

           אלף = א 1000 + לף 110 = 1110   = 111 × 10 =  אלף × 10

מסקנה  – אלף בעצמו הוא עשר פעמים אלף ( א = 1 וגם   א = 10)   אם כך, א = 10

עשר מחשבות = עשרים מחשבות

י = 10   יו"ד = 20

עשרים = כתר

עשרים וששה = כתר תורה

יהוה = 26 = עשרים וששה = כתר תורה

אחד + אחד = עשרים וששה = כתר תורה

לאור הדוגמאות, ניתן להבין כיצד קשור אחד לעשר, ראש לסוף. ספירה אחת עם ספירה עשר, כתר ומלכות. כתר תורה ו "למד כתב".

ללמוד עברית זו רשות, לא כל שכן זכות. כל אחד זכאי למלכות "למד כתב" עברי. זו חובה וזכות והרשות נתונה. בהצלחה.